|
המרקיזה האלמנה פון או.... - "גברת בעלת שם מצוין ואם לכמה ילדים מחונכים - למופת" - מפרסמת מודעה בעיתונים "שנאמר בה כי הרתה בלא ידיעתה", ושאבי הילד (שאינה יודעת מיהו, כי למיטב ידיעתה לא שכבה עם איש) מתבקש לפנות אליה. "מתוך התחשבות במשפחתה גמרה אומר להינשא לו". כך, במאורע מוזר, אך כפי שיסתבר לא בלתי - אפשרי, נפתחת הנובלה הראשונה בספר זה. בנובלות של קלייסט, שכולן מקובצות כאן, מוצב תמיד במרכז מאורע מרעיש או מוזר, אבל ממשי, המגלגל ככדור - שלג עלילה דרמטית אל מהפך סוער לא - צפוי. קלייסט, גדול כותבי הנובלות הגרמנים, ומחשובי הסופרים בכל הזמנים, יצר שורת דמויות בלתי - נשכחות. במיוחד דמותו של מיכאל קולהאס, שכבר יצאה מן הסיפור לעצמאות והפכה בזיכרון התרבותי ל"מושג" (בדומה לדון קיחוטה, אותלו, או ק.). הדמויות האובססיביות של קלייסט, הדבקות בנחישות ובעיקשות במה שנראה להן כמטרתן, מחוללות בכך עלילות סוחפות בעלות מחוות גדולות. לעתים סובבות העלילות הללו סביב קונפליקטים מוסריים ואידיאולוגיים, בפרט כשהדמויות נאבקות בתקנות, חוקים, סבכים משפטיים והיררכיות שלטוניות. אותם סדרים ומבנים אנושיים, שרירותיים ומגוחכים, מלווים בתחושה חוזרת של גיבורי הנובלות ב"מבנהו הלוקה - בחסר של העולם". אבל לא המתח האידיאולוגי עומד במרכז כתיבתו של קלייסט, אלא ה"תחושה" הפנימית. וכשנפשן של דמויותיו אינה מוכנה "להשלים עם דבר - מה שלא הלם את תחושתה" - היא מבטאת בכך את החסר הפנימי הגדול שלה. דמויותיו של קלייסט חותרות לשווא, עד לקטסטרופה, לחוש את עצמן כאדם שלם ואוטונומי. זו האובססיה האמיתית שלהן; ואילו ההתעלפויות התדירות של הנשים והגברים, והמצבים החוזרים - ונשנים של אובדן - הכרה, הם רק חזרה - כללית לקראת האין - אונים הגדול של הדמויות - המוות. דחף התאבדותי סמוי משותף לרבות מהן, וקולהאס בראשן. קלייסט, שמתרכז לכאורה בצדדים החיצוניים, "האובייקטיביים", של ההתרחשות, הוא רב - אמן של הארה פסיכולוגית עקיפה. איזו פסיכולוגיה גאונית של יחסי בת - אב נחשפת, למשל, ב"מרקיזה" מתחת לעיני האם המבינה - לא - מבינה בסצינה על סף גילוי - עריות המאירה את כל הסיפור באור חדש ! התחביר המפורסם של המשפטים הארוכים של קלייסט מצרף תדיר עובדות סימולטניות, דברים שנעשים תוך כדי דברים אחרים, ו"משסע" בכך את תשומת - לבו של הקורא. ובכל אחת מן הנובלות מוחלפות דמויות בדמויות אחרות, או מעוררות אשליה שהן מישהו אחר, או מתחפשות למישהו אחר, או נתפסות בדמיון כמישהו אחר, כבת - דמות, או נחוות כתיקון או קלקול של מישהו אחר... בקיצור, כל "ניקולו" מועמד להיות "קולינו". אבל התחביר הזה מחד, והמלודרמות של המרת הדמויות מאידך (כמו גם האובססיה ל"תקן" את הסוסים השחורים מ"עלובים ושדופים" ל"דשבים ובוהקים") הם רק הראי החיצוני של הקרע הפסיכולוגי העומד במוקד כל יצירתו של קלייסט: אותה תחושה של האדם בחוסר ההרמוניה שלו. האדם של קלייסט אינו זהה לעצמו, הוא כאילו מתחלף בבת - אחת מדמות לדמות, ולפעמים גם הוא עצמו אינו יודע מיהו "באמת". תרגומו של רן הכהן יוצר מקבילה עברית מרשימה לכתיבה הייחודית, הקפדנית והאירונית, של קלייסט, ואולי מאפשר לקורא העברי לחוש לראשונה בגדולתו. מ.פ.
קרא עוד
קרא פחות
|