|
מחזה מוזר. השמש כבר זרחה בכל הדרה, הים היה כחול, גלויה מצוידת של ממש, והמצוק היה זרוע בתים לבנים, בנייני פאר וכמה חווילות שנדאו כארמונות דמיוניים. זה לא נראה ממשי, אבל לבה של נאסימה פעם בכוח, היא חשה בזיעה המרטיבה את רקותיה, את כפות ידיה. היא לא הבינה, זה היה כמו שנאה, תערובת של משיכה ושל תיעוב, זכר רגשותיה כלפי מוגואר. בעצם, אולי טעתה, אולי לא הייתה זו אלא תמונה, חלום של ילדה הרואה יום אחד פפינה המופיעה מעל קו האופק. היא נזכרה בבוקר שנו הגיעה הספינה מזל הים. כאילו למענה באה, כל מפרשיה מתוחים בשמש, גבוהים כל - כך, שני משולשים חדים, לבנים מאוד, על רקע הים הכהה. כאילו שבה והביאה עמה את אביה, למענה, למען הילדה הקטנה העומדת, ידה לחוצה ביד אמה, על דרך חומות הביצורים, כלואה בבדידותה ובייאושה הנוקב, כל מי שנקעה נפשו מרומנים על התפוררות המשפחה המודרנית, 'סקם והעיר הגדולה', סיפורי קוסמים וכשפים ו'ספרי טיסה' ימצא בספרו זה של לה קלזיו, מגדולי סופריה של צרפת בת זמננו, את מה שרק סופרים אירופיים ואמריקניים מעטים מסוגלים להציע לקוראיהם בימינו.
קרא עוד
קרא פחות
|