|
"תמיד אני זוכרת סיפורים של אחרים, והזיכרונות שלי הם רק חור שחור." יותר משלושים שנה עבדה לאה'לה במספרה השכונתית, שלושים שנה ישבה באותו מקום, על כיסא קטן בלי משענת, מול שולחן נמוך, נשמה ריח של אצטון, ניערה בקבוקי לק והקשיבה לסיפורים של כולם. היא ידעה יותר טוב מכולם על מה חלם זייצ'יק הספר, את מי באמת אהבה רוזה, החברה הכי טובה שלה, ומה הכי טוב לאיתן, הבן שלה, שלא הקשיב לה מעולם. "הלב שלי," היא מעידה על עצמה, "ידע מה טוב אבל לא תמיד זה קרה גם במציאות." עם מותו של זייצ'יק הספר וסגירת המספרה מתנחמת לאה'לה בשלל זיכרונותיה, ומתמודדת, לראשונה בחייה, עם החור השחור של עברה. "כששאלו אותי שאלות על הילדות... בדרך כלל נלחצתי מהשאלות, התחלתי לדבר הרבה ועניתי לא לעניין. הרבה פעמים אנשים עזבו אותי באמצע התשובה. ככה הבנתי שכנראה שוב לא עניתי טוב." במונולוג רגיש ותמים, דרך עיניה של לאה'לה המניקוריסטית, חושפת ליזי דורון עולם צבעוני ושובה לב של שכונה קטנה ואנשים מ"שם", שאותם תיארה בספריה הקודמים, "למה לא באת לפני המלחמה" (חלונות, 1998) ו"היתה פה פעם משפחה" (כתר, יד ושם, 2002), בספר זה מתארת דורון את שגרת החיים ואת האנשים בשכונה בהומור, בחום ובאהבה גדולה.
קרא עוד
קרא פחות
|