|
"מיטב השיר כזבו", אומר הפתגם הידוע. עדינה בן חנן, לעומת זאת, נמנית עם אותם משוררים שעל שירתם ניתן לומר כי מיטבה הוא באמיתותה. אין אצלה הצטעצעויות, לא התחכמויות ולא מסכות. זוהי שירה ישירה, כנה, הנכתבת בגובה העיניים של הקורא ומבקשת לשתף אותו בעולמה של המשוררת. ואותו יסוד של פשטות ושל תום, אותה כנות לפני ולפנים, הם המקנים למרחב השירי שלה אמינות בלתי מעורערת, תכונה חיונית לכל מי שמבקש להיות משורר של אמת. ויתרה מזו, היושר והאמינות חיוניים כאן, שכן הנדבך המרכזי בעולם שירי מעניין ורבגוני זה הוא הזיכרון. שירתה של עדינה בן חנן היא בעיקרה פואטיקה של היזכרות. היא נזכרת שוב ושוב בקיבוץ נצר סרני, שבו גדלה, מחלצת ממבוכי העבר דקויות של תחושות ותמונות חיות ובהירות להפליא, ומקישה מהן על מצבה העכשווי. מקום זה, הנמצא בצד ההפוך של המפה, מקום ששום מקום אחר מלבדו איננו בית, הוא לא רק מחוז פיזי, אלא, ובעיקר, מרחב נפשי, עוגן נפשי שאי אפשר לה אתו ואי אפשר לה בלעדיו. בין לבין שזורים שירים המתייחסים להוריה, לסבתה ולשואה כבת הדור השני, והיא מיטיבה לשרטט את תחושותיה בקווי מתאר חדים, משכנעים, וברגישות נדירה. ולבסוף, מן הראוי להזכיר כאן את השירים הארס פואטיים ואת אלה המתארים את מלאכת הקדרות, שהם בבחינת מסמך פיוטי מרתק.
עודד פלד
קרא עוד
קרא פחות
|