|
מלחמת העולם הראשונה, שהיתה מרחץ-הדמים הנורא ביותר בהיסטוריה עד לאותה עת, טבעה מושג חדש בתורת-הלוחמה: "מלחמת-החפרות". מיליוני חיילים פשוטים ואפורים, חפרפרותיה העיוורות של מערכה כוללת, נפלו בעפר, בבוץ ובשלג במטרה להגן למען המולדת על קו-חפרות שעתיד היה לעבור מיד ליד כמה וכמה פעמים, או מתוך מטרה לכבוש למען המולדת כמה מאות מטרים נוספים, שיאבדו שוב ושוב. בימינו אלה, יקשה להבין תופעה כזו של קרב ורדן, בו מאות אלפי חיילים צרפתיים קיפחו את חייהם בעמידה עיקשת על כמה קילומטרים של אדמה, מול המוני גרמנים, במערכה שהותירה אחריה כמזכרת שדות-קטל נטועים צלבי-עץ. רולאן דורז'לס נמנה עם החיילים הרגליים הפשוטים של צבא-צרפת, ו"צלבי-העץ" הוא סיפור הכיתה בה שירת: סיפור הסבל היומיומי, הפחד האבסורד של חיי החפרות ושל המוות המיותר, של שיגור נדודים כצאן לטבח על-ידי מצביאים היושבים להם בנחת בעורף. אך זה גם סיפור הרגעים היפים בחיי החייל, רגעי האושר הספורים, אושר על דברים של מה-בכך, שהמצוקה, הסבל והזוועה שהם מנת-חלקם הקבועה של החיילים משווה להם סגולה יקרת-ערך: מכתב מן הבית, טיפת יי"ש, מחסה מגשם-זלעפות, ובעיקר התחושה המתוקה שעבר עוד יום, שעברה עוד מתקפה, ועודך חי, בעוד השורות סביבך מידלדלות והולכות. או כלשונו של אחד הגיבורים ש"זכה" להיפצע ולהישלח הביתה: "אני חי? משמע שניצחנו!".
קרא עוד
קרא פחות
|