|
נתן אלתרמן: ספר זה, כפי שמעיד עליו שמו, הוא שיר אהבה לתל - אביב. נתן אלתרמן, מלכה הבלתי - מוכתר של השירה הארצישראלית, הוא הטרובדור הגדול של העיר. למן ספר שיריו הראשון, "כוכבים בחוץ" (1938), ועד ספר שיריו האחרון, "חגיגת קיץ" (1965), נוכחת תל - אביב, בגלוי או בסמוי, ברבים מהטקסטים שלו, בפזמונים ובשירי הזמר, בטורי "רגעים" ו"הטור השביעי", וכמובל בשירי "עיר היונה". "כי בכאב ובכוח יולד רחובה,/כי לעד יהלך בו שירה הגבוה. /לא אני אחבר לה דברי אהבה,/ לא מצאתי מלים/ גדולות כמוה" - כותב אלתרמן ב"כוכבים בחוץ". אך למרות דברים אלו - לא היה עוד משורר שהירבה כל כך לחבר לה דברי - אהבה ושירי - תהילה, לחזור ולתאר אותה בשלל מצבים - בגשם ובשמש, בסתיו ובאביב, בקיץ ובחורף - ומכל וווית אפשרית: מקרוב ומרחוק, בפתוס ובהומור, בשיר ובפזמון. "בכל זאת יש בה משהו" - הוא אומר עליה בפזמונו הידוע וכנער מאוהב הוא לא נלאה מללכת שוב ושוב, בכיכר ובפרוור, ברחובה הראשי ובשוק. בשדרות ועל שפת - הים. כולו עיניים: "עיני העייפות עודן הומות לקחת / את המרחב, את כל צבעיו עד בלי שריד, / את ערמות האור כערמות השחת, / את החיוך הרץ על גוף המלצרית". אך ספר זה איננו רק מפגש בין משורר לעיר: הוא גם מפגש בין משורר לצלם, ובין תל - אביב הצעירה, הצבעונית, האלתרמנית, של שנות השלושים והארבעים ובמקצת גם החמישים והשישים), לתל - אביב העכשווית, בשחור - לבן, תל - אביב של שנות השמונים והתשעים, תל - אביב שהיא עיר - ללא - הפסקה, זו של אלכס ליבק.
קרא עוד
קרא פחות
|