|
"התאבלנו עליו כאילו את חסד העין הרואה וברכת האוזן השומעת איבדנו. כמו ל-רפאים חי האיש בינינו וכחלום חלף והלך מאיתנו, רק עשר עונות היה עמנו, או חמש נים בחשבון השנים, ובהן עשה מה שאין שאר הבריות עושות בחיים שלמים. כל טוב העולם נפל לידיו. את גיגולי החורף היה זורע בקיץ ובחורף... את האדמה לימד ואנחנו איתו, כאילו שלח אותו אלינו הבורא ישתבח כדי שיפיח תנופה בחיינו, ואנו נמשיך ונלך בדרכו. את בתינו בנינו טיט במקום קש, מי שהיה לו חדר אחד בנה שלושה, ומי שלא היתה לו חצר התקין לו חצר. את המגד בנינו מחדש, הרחבנו אותו ופרשנו בו שטיחים ומחצלות, מתנת דו-אלבית. מעל למצודה הוא בנה לו בית לפנים מבית, דיואן מאחורי דיואן וחצר בתוך חצר, ישתבח האל... פאטמה בת ג`בר אלדאר בכתה עליו בדמעות שליש, בכי הנאקה על בכרה שנגמל". בשתי הנובלות המעמידות את יצירת המופת "בנדרשאה" מספר אלטייב צאלח על דו-אלבית, הזר המסתורי שהופיע פתאום על גדת הנהר ליד הכפר וד חאמד, על בנו בנדרשאה, ועל נכדו של בנו מריוד. הוא הגיע פצוע, עייף ורעב, לא ידע מי הוא ומנייןבא. אנשי הכפר טיפלו בו, לימדו אותו את הקוראן, והעניקו לו את שמו דו-אלבית – מאור הבית – ואף השיאו אותו לאחת מבנותיהם. דו-אלבית נלקח כלעומת שבא, על ידי הנהר שהביא אותו, אך סיפורו חוזר ומופיע בכפר – לכל דור יש דו-אלבית משלו, וסיפורים אינספור על אבות מיתולוגיים של הכפר ותושביו. כמו ב"זן מתחתן" (אנדלוס,2001), גם כאן מפליא הסופר הסודאני הנודע אלטייב צאלח בתיאור חיי הכפר וד חאמד שבסודאן על שלל דמויותיו המגוונות, בכתיבה פיוטית ומלאת הומור.
קרא עוד
קרא פחות
|