|
כריסטוף ראנסמאייר, הסופר האוסטרי (יליד 1954), היה סופר לא ידוע למדי עד פרסום הרומן השני שלו, "העולם האחרון", ב - 1988. עם הופעת הרומאן יצאה העתונות בהכרזות נלהבות, כגון: "הכשרון החדש הבולט ביותר בספרות הגרמנית": "אחד הרומאנים היפים ביותר בספרות בת זמננו", ומאה וחמישים אלף עותקים נמכרו מיד. "העולם האחרון" הוא סיפור חיפוש. עלילתו מתרחשת בזמן לא - זמן: ספק בקיסרות הרומית העתיקה, בימי שלטונו של הקיסר אוגוסטוס, וספק בעידן מודרני. כי רומא, המטרופולין של האימפריה הקדומה, היא בה בשעה גם עיר מודרנית, בירתה של מדינה אימפריאליסטית טוטאליטארית: ובאימפריה הרומאית יש חשמל, טלפון, עיתונים יומיים וסרטי קולנוע. הרומאן נסוב על גלותו של המשורר הרומי המהולל אובידיוס, מחבר ה"מטאמורפוזות" ו"על אמנות האהבה", אשר הוגלה בידי הקיסר לעיירה הנידחת טומי שעל חופי הים השחור. הוא הוגלה כיוון שעצם המושג "מטאמורפוזה" עומד בניגוד לתפיסת העולם הסטאטית, שהאימפריה הרומית מושתתת עליה, ועל כן יש בו כדי לאיים על שלטונו האבסולוטי של הקיסר. לרומא מגיעה השמועה על מותו של אובידיוס, ואחד מחסידיו הצעירים, קוטא, יוצא למסע מסוכן ורב - תלאות כדי להתחקות על עקבותיו של המשורר, ולמצוא את יצירתו האחרונה, האפופה מיסתורין - "מטאמורפוזות" - שאת כתב היד שלה, לפי הרומאן, העלה אובידיוס באש. קוטא מתנסה בהרפתקאות שונות ומשונות, המבוססות ברובן על ה"מטאמורפוזות" של אובידיוס: המציאות והבדיון הספרותי "האבוד" מתערבבים עד ששוב אין להבדיל ביניהם. הדמויות ברומאן מבוססות אף הן על ה"מטאמורפוזות", והסופר גם מצרף בסוף הספר מעין אנציקלופדיה - זוטא, המשווה בין דמויותיו של אובידיוס לדמויות "העולם האחרון". המתח בין האמן לחברה, בין השאיפה לחירות רוחנית לבין המיגבלות שמטיל כל משטר רודני באשר הוא (עם רמזים למישטרים של המאה שלנו, על מנגנוני - הדיכוי המוכרים שלהם, כולל תאי - גאזים): ומצד אחר - העימות בין ה"סטאטיות" של שלטון מוחלט לבין ה"נצחיות" של עולם ספרותי, או יחסי הגומלין המורכבים בין מציאות לשירה - כל אלה זוכים ב"העולם האחרון" להארה בלתי שגרתית, בסגנון כתיבה יחודי, הממזג פיוט עז עם יובש לאקוני. בסופו של דבר, "העולם האחרון" הוא תיאור מדוקדק של תהליך הפיכת העולם לספרות. מתגשם בו, כביכול, חלומם הנושן של הרומנטיקנים הגרמנים, "שהמציאות תיהפך לאגדה, לא כמטאפורה אלא בפועל ממש": מלותיה של יצירה שירית אבודה משתלטות לאט - לאט על המציאות ה"ריאלית" עד שהן מבטלות אותה כליל (שעל כן זהו "העולם האחרון"). משום כך הגיבור האמיתי של "העולם האחרון" הוא בסופו של דבר הטקסט עצמו, פשוטו כמשמעו, כלומר עצם המירקם המיוחד - במינו, הדחוס כל - כך, הגבישי והמרהיב ביופיו, שיוצרות כאן המילים בהצטרפן אלה לאלה. תרגומה של נילי מירסקי לספר זה הוא פסגת עבודתה התרגומית עד כה. האמירה: "התרגום משתווה למקור, או אף עולה עליו" - דומה שהיא מוצדקת הפעם.
קרא עוד
קרא פחות
|