|
אישה תל-אביבית צעירה מספרת את סיפור חייה עד הימים האלה: הנה היא פעוטה, ילדה, תלמידת בית ספר עצלה אבל צייתנית. וּגדֵלה ונהיית נערה מתולתלת, קצת שובבה וסוררת, אבל עדיין צייתנית. והנה היא כבר עלמה חושנית, רווה ממנעמי החיים ורואה כי טוב, עד שבא השירות הצבאי ומציק לה מעט. אבל השנתיים חולפות מהר ושוב היא ציפור דרור, חושקת ונחשקת, ומתעופפת לה לארצות נכר. ואז, דברים שקודם לכן רק הציצה בהם, וכמעט לא נפגעה - כי היטב פינקו אותה והגנו עליה - פתאום נפערות עיניה, נקרעות ממש להביט בהם, לראות ולתהות על קנקנם.
והיא עומדת מול שוקת שבורה.
אלה דברי הספר וזו העלילה - סיפור ישראלי עכשווי מאוד. גיבוריו בנים ובנות להורים ישרי דרך, "מלח הארץ", והם עצמם נסיכים ונסיכות על עדשים, דור שלם שדרש שלום והלך למלחמות.
זו העלילה אבל לא זו היצירה. היצירה כל כולה מעשה האמנות הספרותי שנעשה כאן - מעשה נועז ולכאורה אף יומרני ויהיר כדי ביזיון וקצף: באה לה סופרת ישראלית באִבָּה, שואבת השראה מהקומדיה האלוהית של דנטה, ובייחוד, נאחזת בספר הספרים, בתנ"ך, ומשתמשת בכליו הלשוניים, במליצותיו ובתבניותיו, לקרום לה מהם מלאכת מחשבת חילונית משלה. יומרה ויוהרה? לא, כי האהבה למקור הקדום ניכרת בכל עמוד ועמוד של הספר. כדי ביזיון וקצף? כן, כי יש כאן מנה גדושה של התגרות, הומור, חידוד ומשחק שמתמכרים לפירוק חדשני ואקטואלי של טקסט ישראלי מכונן על ידי שלייה תאוותנית של אוצרות מתוכו ושיבוץ חצוף שלהם בטקסט חתרני חדש שמקונן וצוחק, חומל וזועם על המציאות הלאומית והפוליטית והחברתית שלנו כאן ועכשיו.
איזה יופי של חדוות יצירה מיוסרת, סוערת ומסעירה, מצחיקה ומכאיבה!
אילנה המרמן.
קרא עוד
קרא פחות
|