|
"אביטל נוראל – ההוגה הראשונה אשר נתנה ביטוי למצבים של הדחקת הידע – נוברת בשטח ההפקר הפילוסופי של הטיפשות בתעוזה מחשבתית המזכירה את ניטשה". יש משהו מסעיר ומחירד בספרה פורץ הגבולות של אביטל רונאל , אשר לא זו בלבד שהוא ויטואוזי, במידה רבה הוא גם מציב כללים אחרים של כתיבת ביקורת תרבות , ספרות ופילוסופיה. ברגעיו המובחרים הוא מאפשר לדמות את אביטל רונאל מפרקת בעקביות ,ביסודיות, באמנות, בכאב, ובהומור בניינים וגופים שלמים של "ידע" ושל הבנות עתיקות יומין... מובילה את חלקים אל עבר הגבול שבו ניתן לומר כל דבר על כל דבר.
יש בטיפשות משהו שקשה לשים עליו את אצבע, שחומק מן הסורקים הקוגניטיביים שלנו ומגיח ככפיל ערטילאי של בקיאות ואינטליגנציה . רבים ניסו את ידם בניסוח ההשלכות הפוליטיות והחברתיות של טיפשות – מרקס, ניטשה, דלז ואחרים. אבל טיפשות, דוחקת וסרבנית , יוצרת משבר באופן שנו מבינים פוליטיקה , אתיקה ופסיכואנליזה. הדילמה שמציב הסובייקט המוגבל כרוך בזהות לאומית, במזוכיזם ובפוליטיקה מינית, כמו גם בקשר שבין המבע הפואטי לבין הגמגום המצוי במקורותיו . הטיפשות , אשר קשורה במהותה לסצנה הפילוסופית הראשונית של השתוממות, מכוונת גם אל מה שלא היה ניתן לניכוס במובן ההיסטורי, כמו למשל הדיון באייכמן , כפי שעשתה חנה ארנדט , חא רק במונחים של הבנליות של רוע אלא גם במונחים של טיפשות של הרוע. בספר טיפשות (2002) חוקרת אביטל רונאל , אשר ללא ספק נמנית על התיאורטיקנים המקוריים והמרתקים בני ימנו ,את האימפריה הדועכת של קוגניציה זו ועורכת בטיפשות שינויים אשר הופכים אותה לאידיוטיות, לחוסר בגרות, לדמותו של הפילוסוף המגוחך שכונן קאנט. טיפשות שואבת מסופרים שונים- ביניהם שלגל, וורדסוורת ,דוסטויבסקי ומוסיל – על מנת לחקור את הבורות, את התהדמה הנוטלת את המילים מהפה ואת גבולות התבונה, ולברר במקביל את הפרקטיקה הרווחת של מהלומות תיאורטיות וסוגים דומים של תוקפנות פרנואידית. הפרק העוסק במחלה מתמשכת ומתישה מותח את הטקסט אל קצה ההרמנויטיקה הגופנית, " אל גבול של מה שהגוף יודע ומספר".
קרא עוד
קרא פחות
|