|
לא קל לדבר על "שואה". יש משהו מאגי בסרט הזה, ומאגיה זו אינה ניתנת להסבר. קראנו, לאחר המלחמה, עדויות רבות על הגטאות, על מחנות ההשמדה: היינו מזעוזעים. אך כאשר אנו צופים כיום בסרטו המיוחד של קלוד לנצמן, אנו חשים כי, למעשה, לא הבנו מאומה. על אף הידיעות שרכשנו, נותרה החוויה הנוראה מרוחקת מאיתנו. כאן, לראשונה, אנו חווים אותה בראשנו, בלבנו, על בשרנו. היא הופכת להיות החוויה שלנו. "שואה", שאינו סרט עלילתי אך גם אינו תיעודי, מצליח לשחזר את העבר בעזרת מספר זעום של אמצעים: מקומות, קולות, הבעות פנים. גדולתו של קלוד לנצמן טמונה ביכולתו לדובב את המקומות, להשיבם לחיים באמצעות הקולות ולבטא, בעזרת הבעות הפנים, את הבלתי ניתן לאמירה, את שמעבר למילים.
המבנה המתוחכם של "שואה", רגעי השיא של הזוועה, הנופים השלווים, הקינות, החופים הסתמיים – כל אלה יוצרים קומפוזיציה מוזיקלית, והכול נע בקצב האחיד של הרעש הבלתי-נסבל כמעט של הרכבות הנוסעות אל המחנות.
המבנה של קלוד לנצמן אינו ערוך בהתאם לסדר הכרונולוגי. הייתי אומרת – אם ניתן בכלל להשתמש במילה זו ביחס לנושא כזה – שמדובר במבנה פואטי.
לעולם לא הייתי מעלה על דעתי קשר הדוק כל כך בין האימה והיופי. ודאי, אין האחד משמש אלא כהסוואה לאחר. אין מדובר כאן באסתטיזם – להפך. היופי מאיר את האימה בעוצמה ובמקוריות כה רבה, עד שניתן בהחלט לראות בסרט זה יצירת אמנות גדולה. יצירת מופת.
סימון דה בובואר
קרא עוד
קרא פחות
|