|
ההיסטוריון הצבאי הבריטי הנודע כתב בספר מבריק, קריא, מקורי ועטור פרסים זה, לא רק היסטוריה שיטתית של הלחימה, אלא ניתוח של ההיסטוריה העולמית והתפקיד שממלאת בה האלימות – אותו הדחף שממריץ את האדם להילחם.
הספר מציג את מרכזיותה של הלחימה בתולדות האנושות. הספר סוקר היבט זה מתקופת האבן ועד העידן המודרני.
המחבר מתאר כיצד גילוי טכנולוגיות צבאיות כברונזה, ברזל, אילוף הסוס להרתם למרכבה, השימוש באבק השרפה ולסוף פצצת האטום, סייעו לפיתוח הלחימה. המחבר מגיע למסקנה, שמאז ומתמיד ביקש האדם להגביל את תוצאות אלימותו ועתה, בתקופה הגרעינית, ההגבלה הן הכרח.
קיגן סבור שזמן רב מדי נכתבה ההיסטוריה של הלחימה כמחקר מקצועי על "המלחמה כהמשך המדיניות" – כאמירתו המכשילה של קלאוזביץ – או כסיפור-אימים. לעיתים קרובות התעלמו הכותבים ממרכזיותה של המלחמה בתרבויות האנושיות ומריבוי צורותיה בחברות שונות. סיפור המלחמה נפרש כאן – למן הקרב הפולחני של תקופת האבן עד ההרסנות הניהיליסטית של הלחימה ההמונית בעידן המודרני – בתנופה היסטורית מרשימה ותוך סיקור התוקפנות האנושית בריבוי של הקשרים: מכללי הקרבות של ליגיונות רומי, כוחו של ה"רעיון" במלחמות האיסלם, התוקפנות הבלתי-מרוסנת של פרשי הערבות מאטילה עד ג'ינגיס חאן ועד ניסיונות הציוויליזציה הסינית להשיג את יעדיה בלא אלימות.
המחבר מתאר בפירוט מאיר עיניים כיצד תרבויות קשורות לסגנון לחימה. הוא מתייחס בניתוחו לתמורות הגדולות בטכנולוגיה הצבאית – גילוי הברונזה והברזל, אילוף הסוס להירתם למרכבה ולשאת את רוכבו, השימוש באבק-השריפה וגיוס המדע והתעשייה ליצור נשק השמדה המוני במאה העשרים, שהגיע לשיאו בפיתוח הפצצה האטומית.
מניתוחו של קיגן, הנעזר בהבחנות אנתרופולוגיות, אתנולוגיות, פסיכולוגיות והיסטוריות, עולה, שמאז שהחלו להתארגן החברות היתה הלחימה מרכיב של התרבות האנושית. אולם הוא מצביע על העובדה שמאז ומתמיד ביקש האדם להגביל את תוצאות אלימותו ועתה, בתקופה הגרעינית, ההגבלות הן הכרח – אם חפצי חיים אנו.
ג'ון קיגן היה מרצה בכיר להיסטוריה צבאית באקדמיה הצבאית המלכותית סאנדהרסט. הוא מחברם של ספרים רבים, בהם פני המלחמה, מסכת הפיקוד (דביר 1993). המלחמה בים ומלחמת העולם השנייה. הוא עמית החברה המלכותית לספרות ובמלחמת המפרץ הוא קיבל את אות קצין מסדר האימפריה.
קרא עוד
קרא פחות
|