|
בארץ - ישראל, שבשלטון המנדט הבריטי, פעלו שלושה גורמים - בריטים, ערבים ויהודים - שלהם שאיפות ואינטרסים שונים, ומהם נגזרו פעולותיהם. אירועי שנת 1929 הבהירו לרבים שבארץ - ישראל מתפתח עימות בין שתי תנועות לאומיות, וכי הערבים הם אויב נחרץ למפעל הציוני. השלטון הבריטי, שנקלע ביניהן איבד מאמון השתיים. הערבים האשימוהו בתמיכה בציונות ובפגיעה במעמדם הלאומי בארץ - ישראל והיהודים תקפוהו על התכחשותו להתחייבויותיו לסייע להקמת בית לאומי יהודי בתוכה. בתנועה הציונית וביישוב נחלקו הדעות בדבר ההתפתחות הצפויה וההיערכות לקראתה. הנהגתם הרשמית, והנוהים אחריה, סברו שמול האיום הערבי המתרחב יש לבסס את היישוב ולבנות את כוחו הצבאי העצמאי - ואף פעלו לעשות כן - לקראת מתקפה ערבית שתבוא כשיסתיים השלטון הבריטי, משום כך, אמרו, יש לחפש דרכים להמשך שיתוף פעולה עם בריטניה, גם אם חל בו כירסום, כדי להסתייע בה לקידום האינטרסים הציוניים הללו. בבריטניה, הם ראו יריב מר שיש להאבק עמו נמרצות אך בזהירות שלא להפכה לאויב ולא להביא לנתק מוחלט עמה. לעומתם היו שנואשו משיתוף פעולה עם הבריטים. בעיניהם בריטניה הייתה לאויב, שתכלית מעשיו למנוע את תקומת ישראל בארצו. לפיכך טענו שהגשמת הציונות תתאפשר רק אם הבריטים יסתלקו מארץ - ישראל ולשם כך חובה ללחום בהם בכוח ולגרשם ממנה. את סכנת האיוב הערבי, הם ביטלו, כי לדעתם איבת הערבים לא הייתה מהותית כי אם תוצר של הסתה ונכלים בריטיים; משייעלמו הבריטים מארץ - ישראל תיעלם גם היא. ואפילו יש באיבתם ממש, היא תרתע מפני נחת זרועם של היהודים, שתוכח במלחמתם לגירוש הבריטים. סביב ההשקפות האמורות התגבשו בציונות שני מחנות - ההסתדרות הציונית העולמית ו"היישוב המאורגן", וזרועם הצבאית ה"הגנה", מצד אחד והתנועה הציונית הרביזיוניסטית, ושלוחותיה אצ"ל ולח"י, מצד שני - אשר פעלו על פיהן וחתרו לממשן. מהותם של אלה, הדרכים שהלכו בהן ותרומתן להקמת מדינת ישראל הן הסוגיות הנידונות כאן. פנחס עופר, ד"ר (אוניברסיטת לונדון). לימד בחוג ללימודי ארץ - ישראל באוניברסיטת חיפה, חוקר ב"עמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל בלילי". עוסק בכתיבה ובעריכה - בתולדות הציונות והיישוב היהודי בארץ - ישראל, ובמיוחד בתקופת השלטון הבריטי.
קרא עוד
קרא פחות
|