|
"איש אחד התדפק על שער המלך, ואמר לו, תן לי ספינה. בבית של המלך היו עוד שערים רבים, אבל זה היה שער הבקשות. כיוון שהמלך בילה את כל זמנו בישיבה ליד שער התשורות (תשורות שהביאו לו, יש להבין), הרי בכל פעם ששמע מישהו דופק על שער הבקשות, היה מתעלם מנוכחותו, ורק כאשר הפך ההדהוד המתמשך של מקוש הברונזה לא רק פומבי אלא אף שערורייתי והטריד את מנוחת השכנים (האנשים התחילו להתלחש, איזה מין מלך יש לנו, שאפילו אינו עונה), רק אז היה מצווה על המזכיר - הראשון ללכת ולברר מה רוצה האיש, כי לא היתה דרך להשתיק את העניין"... כך נפתחת האגדה המודרנית הזאת של סאראמאגו. האיש יבקש מן המלך ספינה "בשביל לחפש את האי הנעלם", ועד מהרה יהיה ברור שהסיפור אינו בדיוק משל. אותו אי נעלם כמו יכפיל את עצמו ויספח שלל משמעויות במהלך סיפור ההכנות לקראת הגשמת רעיון המסע, במיוחד משום שהאיש יקבל מארמון המלך משהו נוסף, שלא פילל לו. זהו סיפור על החירות להיזרק אל הלא - ידוע. בעוד רוב האנשים מתעניינים באיים הנעלמים רק כשהם חדלים להיות נעלמים, ויש להם צורך לדעת - מראש לאן מועדות פניהם - נדע מהו האי הנעלם רק כשנגיע אליו, וכנראה אף - פעם לא נגיע, כי אם נגיע הוא יחדל להיות נעלם... אולי המסע עצמו הוא אי נעלם שכזה, וגם הספינה מתחילה להיות כמין אי, ואף האדם הנוסע כמוהו כאי, אבל מי שלא יוצא מעצמו לא מצליח לדעת 'מי אני': איננו רואים את עצמנו כל עוד איננו יוצאים מעצמנו - יוצאים, בלי לעזוב. לפיכך "הסיפור על האי הנעלם" הוא גם סיפור על הזוגיות, על ההתבודדות בשניים, המאפשרת לנו לצאת מעצמנו, בלי לעזוב, כדי לחפש את עצמנו. לחפש, לאו דווקא למצוא. אבל הקריאה בסיפור שופע החן וההומור הזה אינה מסע הגותי, אלא תענוג צרוף של פרטי ממשות מפתיעים ודיאלוג שנון. הספר - שציוריו של אסף בן צבי מקיימים בו דיאלונ מרשים עם דמיונו הבלתי - נדלה של סאראמאגו - רואה אור במלאת שמונים למחבר. אולם הוא בראש - ובראשונה מתנה לעצמנו, לכל מי שיודע מה יוכל להוסיף לו סאראמאגו, יודע שהספרות העולמית בפתח המאה העשרים - ואחת היתה חסרה המון בלי החוויה, הריגוש והתובנות האנושיות שהוא מעניק לנו. מ.פ....
קרא עוד
קרא פחות
|